התקופה

כניסת אלנבי לירושלים דרך שער יפו

העובדה ששלטונות המנדט בחרו להקים דווקא בירושלים מתחם מגורים למשפחות הקצינים הבכירים, והעובדה שירושלים היוותה את מקום מושבה של וועדת אונסקו"פ הן עובדות שכלל אינן ברורות מאליהן. מעמדה של ירושלים כמרכז תרבותי ורוחני ברור אמנם לכל ישראלי: מן השירה, הספרות, נאומי המנהיגים והתרבות. אולם, בראשית המאה ה-20 מעמדה המרכזי של העיר רק החל להתהוות. כדי להבין זאת, עלינו לסקור סקירה קצרה של ירושלים באותה התקופה.

השינוי במעמדה של ירושלים עם בוא שלטון המנדט

ב- 9 בדצמבר 1917 תמו ימי שלטון האימפריה העות'מאנית בירושלים. לאחר כשבע-מאות שנות שלטון מוסלמי על העיר, מתוכן ארבע מאות שנים תחת שלטון תורכי-עות'מאני, נכנס הגנרל אלנבי אל העיר העתיקה דרך שער יפו בראש תהלוכת נצחון. צעד זה היה אחד מההתרחשויות הסימבוליות ביותר של מלחמת-העולם הראשונה, והוא היווה את תחילתן של 30 שנות שלטון הבריטים בעיר. מאותו יום ובמשך כשנתיים וחצי (עד ה-1 ביולי, 1920) שרר בארץ משטר צבאי בריטי, ומשחשו הבריטים שמצב העניינים נרגע, הם הסיגו את כוחות הצבא ושלחו הנה כוחות משטרה, ובכך החל שלטון אזרחי-בריטי אשר נודע כתקופת המנדט בארץ ישראל.

מאז נפילת ירושלים בידי הרומים בשנת 70 לספירה, לא שימשה ירושלים כבירת ארץ-ישראל. רק במשך התקופה הצלבנית הראשונה (1187-1099) שימשה העיר כמרכזהּ המנהלי של הארץ ישראל. ערים שונות, כגון בית"ר, קיסריה, רמלה, עכו ויפו שימשו כמרכז מינהלי וצבאי לארץ, ומרכזי האימפריות היו דמשק, קהיר, בגדד וקושטא. הכיבוש הבריטי החל, כאמור, בשלטון צבאי, ובאותה תקופה עדיין לא חל שינוי במעמדה של העיר.

הקמת הממשל הבריטי האזרחי הביאה למפנה מהותי במעמדה של ירושלים. העיר הפכה להלכה ולמעשה לבירתה המוצהרת של ארץ ישראל, לראשונה מזה מאות שנים. ככל הנראה קשורה קביעתה של ירושלים כבירת ארץ ישראל בקשר העמוק שהיה לעולם האנגלו-סקסי לארץ הקודש ולתנ"ך, והעיר ירושלים נתפסה בעיניהם כבירה ההיסטורית של הארץ. הצלבנים קבעו את ירושלים (כבירה) והבריטים ראו עצמם במידה מסוימת כיורשיהם. שליטה מעיר הממוקמת באזור השפלה עשויה הייתה להיות יעילה יותר מאשר מירושלים ההררית, אנשי הישוב היהודי החדש בכלל ראו בתל-אביב את מרכזם, ויש לזכור שבעת הצורך הבריטים הקימו בירות חדשות מן היסוד בקולוניות אחרות. למרות כל זאת, אנשי הממשל הבריטי הם שראו לראשונה בירושלים את בירתה הבלתי מעורערת של ארץ ישראל.

ירושלים כבירת ארץ ישראל – שימור, שיפוץ ודאגה ליופיה של העיר

עצם קביעתה של ירושלים כבירת ארץ ישראל היה בה כדי לתרום לפיתוחה של העיר, שכן המרכז השלטוני של הארץ שנמצא בה שימש מוקד לפעילות מנהלית וכלכלית  וכמעסיק גדול. הממשל הבריטי פעל בעיר גם במטרה להפגין את התעניינותו בבעיות העירוניות השונות שהתפתחו בה במהלך השנים והחריפו עקב מלחמת העולם הראשונה. הממשל הבריטי דאג למזון ולבריאות לתושבי העיר שהיו שרויים במצוקה כלכלית ותברואתית. מזון הובא לעיר בצורה מסודרת והופעל פיקוח על הסוחרים והמחירים, הניקיון הוסדר וחוקים סניטאריים נקבעו, ובמקביל לבעיות המזון והבריאות דאג הממשל גם לבעיות הדיור של תושבי ירושלים. בעקבות הפסקת הבינוי בזמן המלחמה נוצר מחסור בדירות ומחירי הדירות האמירו. הממשל לא בנה בתי מגורים אבל ראה צורך לטפל בנושא באמצעות חוקים להגנת הדיירים. רק עם שיפור מצב הבנייה ב- 1924 בוטל הפיקוח על שכר הדירה.

הממשל הבריטי דאג לשני תחומים עיקריים בירושלים – אספקת המים, ושימור אופייה המיוחד של העיר. גולת הכותרת של הפעילות הבריטית למען ירושלים היתה בדאגה לשימור יופיה, שיפוצה ותכנונה כעיר מודרנית. מבנים עתיקים וקדושים כמו מסגד כיפת הסלע נוקו ושופצו, הוקמו גנים ציבוריים וננטעו עצים, בתי הבושת חוסלו והוטל איסור על פתיחת בארים ומועדוני לילה בעיר, מכירת שתייה חריפה הותרה רק בשעות היום. כל אלה קבוע את אופייה של העיר לשנים רבות.

סר רונלד סטורס, הוביל את מדיניות השימור והדאגה ליופיה של ירושלים

סר רונאלד סטורס, המושל הבריטי הראשון של ירושלים בראשית ימי המנדט הבריטי,  הוא שהוביל והניע את כל פעולות השימור והפיתוח האלו. בין הפעולות שהוגדרו על ידי השלטון הבריטי היו גם תכנון עיר חדשה בצפון העיר, תכנון מחדש של האיזור שכבר בנוי מחוץ לחומות, הנהגת תכנון עירוני במועצת העירייה ומדיניות של שמירה על אתרים ארכיאולוגיים. על מנת לקדם רעיונות אלו הוזמן עוד ב- 1918 מהנדס העיר אלכסנדריה האדריכל סר וויליאם מקלין להכין תכנית אב ראשונה לעיר. נאסרה כל בנייה ללא אישור המושל, וכן נאסרה בנייה שלא באבן בטווח ראיה מן החומות, תקנה שקבעה את מראה החיצוני של העיר לדורות, עד לימינו אנו.

מדיניות הדאגה ליופיהּ של העיר המשיכה להיות מיושמת לאורך כל שנות המנדט, ועיצובו של בית קדימה מהווה דוגמא מובהקת לכך.